האם פשפש מת לבד?

למה נדרש טיפול יזום כדי לשבור את מחזור ההישרדות?

הדרך היחידה להרוג פשפשים היא להכניס אותם למצב של קיצון שהם אינם יכולים לשרוד – וזה חום קיצוני.

מתי פשפש יכול למות באופן טבעי?

פשפש ימות באופן טבעי רק אם הוא מגיע לסוף חייו (4-6 חודשים) ו/או אם הוא נחשף לתנאי קור או חום קיצוניים למשך זמן רב. המתנה לסוף מחזור החיים אינה יעילה כיוון שהנקבות הבוגרות כבר הטילו מאות ביצים, והדור הבא מחכה לבקוע.

איך הטיפול בחום שובר את המחזור?

הטיפול בחום שלנו מכוון ישירות לנקודת התורפה היחידה של הפשפש: חוסר יכולתו לשרוד טמפרטורה מעל 48 מעלות צלסיוס לאורך זמן או 52 מעלות לאורך מספר דקות. אנחנו מעלים את טמפרטורת כל החדר ללמעלה מ- 60 מעלות (כדי להיות על הצד הבטוח).

1. הורגים את הבוגרים והנימפות מיידית (בטמפ׳ החמה הזאת).
2. הורס את הביצים העמידות לכימיקלים (חום חודר את המעטפת).
   על ידי חיסול של 100% מהמזיקים והביצים ביום אחד, אנו מבטיחים שהמחזור נשבר לצמיתות.

מביצה לבוגר

מחזור החיים המלא של פשפש המיטה, מרגע בקיעת הביצה ועד מות הבוגר, אורך בממוצע כ-5 עד 6 חודשים בתנאים אופטימליים (טמפרטורה מתונה וזמינות מזון קבועה):

1. שלב הנימפה (הצעיר): מרגע בקיעת הביצה, הנימפה עוברת 5 דרגות גלגול. כל דרגה דורשת ארוחת דם אחת לפחות. שלב זה אורך בדרך כלל 5-7 שבועות בתנאים אידיאליים.

2. שלב הבוגר: לאחר שהגיע לבגרות, הפשפש יכול להמשיך לחיות בממוצע 4 עד 6 חודשים נוספים. במהלכם הוא ממשיך להיזון ולהטיל ביצים.

לכן, בחישוב כולל, החיים הפעילים של הפשפש נמשכים כחצי שנה בממוצע.

הפער בין ממוצע להישרדות (4-6 חודשים מול שנה)

הפער נובע מכך שפשפשים מסוגלים להיכנס למצב של תרדמה (Diapause) כאשר הם מורעבים:

• 4-6 חודשים: חיים פעילים זהו אורך חייו כאשר הפשפש ניזון באופן סדיר (כל כמה ימים), רמת המטבוליזם שלו גבוהה, והוא מוציא אנרגיה על רבייה, הטלת ביצים ותנועה. רוב הפשפשים בסביבת מגורים נגועה שבה יש מזון זמין חיים בטווח זמנים זה.

• עד שנה ואף יותר: הישרדות קיצונית כאשר פשפש לא מוצא מזון, הוא מאט בצורה דרסטית את כל התהליכים המטבוליים בגופו. הוא נכנס למצב של שימור אנרגיה, במיוחד בתנאי קור (אך לא קיפאון). יכולת הישרדות זו מאפשרת לו לחכות בסבלנות לשובו של פונדקאי (דם) למשך תקופה ארוכה, מה שמסביר מדוע דירה נטושה יכולה להישאר נגועה במשך חודשים רבים. זו אינה תקופת חיים "רגילה", אלא פוטנציאל ההישרדות המקסימלי שלו.

מחזור החיים של הפשפש

מחזור החיים של פשפש המיטה הוא מחזור גלגול חסר והוא תלוי באופן מוחלט בזמינות של ארוחות דם. המחזור כולו, מביצה ועד בוגר המתרבה, יכול להימשך חודש עד חודשיים בתנאים אופטימליים.

1. שלב הביצה (Egg)

• מראה: קטנות מאוד (כ-1 מ"מ), בצבע לבן-פנינתי, ומודבקות למשטחים מחוספסים (כמו עץ או בד) בעזרת חומר דביק.

• משך: הביצים בוקעות תוך 6 עד 10 ימים בטמפרטורת חדר רגילה (25 מעלות).

2. שלב הנימפה (Nymph) – חמש דרגות

• מראה: הפשפש הצעיר נראה כמו בוגר קטן, אך הוא כמעט שקוף. לאחר ארוחת דם הוא מתמלא ונעשה אדום.

• התפתחות: הנימפה עוברת חמש דרגות גלגול (Instars). כדי להתקדם מדרגה אחת לשנייה, היא חייבת לקבל ארוחת דם אחת לפחות, ואז להשיל את העור החיצוני (נשל).

• משך: בתנאים אידיאליים, כל דרגה נמשכת כשבוע, כך ששלב הנימפה כולו אורך כ-35 עד 40 יום בממוצע.

3. שלב הבוגר (Adult)

• מראה: גודלם כשל גרעין תפוח (5-7 מ"מ), בצבע חום-אדמדם, ושטוחים (כאשר אינם ניזונים).

• רבייה: הנקבות מזדווגות ומטילות ביצים לאחר שהגיעו לבגרות. נקבה אחת יכולה להטיל כ-200 עד 500 ביצים במהלך חייה.

• הזנה ופעילות: הבוגרים ניזונים כל מספר ימים ופעילים בעיקר בשעות הלילה.

• אורך חיים: בממוצע 4 עד 6 חודשים.

מתי פשפש המיטה מגיע לבגרות מינית?

פשפש נקבה מגיע לבגרות מינית מיד לאחר שהיא משלימה את דרגת הנימפה החמישית והאחרונה והופכת לבוגרת.

להלן פירוט משך הזמן הנדרש:

• זמן ממוצע: בתנאים אופטימליים (טמפרטורה של כ-25 מעלות צלסיוס וזמינות קבועה של מזון – אתם האספקה כן?), התהליך כולו מהבקיעה ועד ההגעה לבגרות מינית אורך כ-5 עד 7 שבועות (35 עד 40 יום).

• תנאי הכרחי: הנקבה יכולה להגיע לבגרות ולהתחיל להטיל ביצים רק אם קיבלה לפחות חמש ארוחות דם במהלך דרגות הנימפה שלה.

• רבייה: לאחר שהגיעה לבגרות, היא יכולה להזדווג ולהתחיל להטיל ביצים כמעט מיד, בתנאי שיש לה גישה קבועה לארוחות דם.

ארליך…כמה ביצים?

תדירות וכמות הביצים:

• קצב יומי: נקבה בוגרת יכולה להטיל בממוצע 1 עד 7 ביצים ביום (בהתאם לזמינות המזון). היא זקוקה לארוחת דם אחת לפחות כדי לייצר ביצים ולהטיל אותן.

• פוטנציאל חיים: במהלך חייה (כ-4 עד 6 חודשים), נקבה אחת יכולה להטיל סך הכל כ-200 עד 500 ביצים. זהו קצב ריבוי מהיר מאוד.

שיטת ההצמדה והמיקום:

• הצמדה: הנקבה אינה מטילה את הביצים בחופשיות, אלא מצמידה כל ביצה (הקטנה מ-1 מ"מ) באופן יחידני למשטח באמצעות חומר דביק הדומה לדבק. הצמדה זו היא הסיבה שהביצים נשארות במקומן (במיוחד בתפרים ובסדקים) והן קשות מאוד להסרה בשאיבה.

• הטלה סלקטיבית: הנקבה מחפשת מקומות מסתור סדוקים, חשוכים ומוגנים (כמו תפר המזרן, חריצים בראש המיטה או בסיס המיטה) כדי להבטיח את בטיחות הדור הבא.

כיצד הם מתפשטים ממקום למקום?

• הזדווגות טראומטית: הרבייה של פשפשי המיטה מתבצעת בשיטה ייחודית הנקראת "הזדווגות טראומטית" (Traumatic Insemination). שיטה זו מעוררת בנקבה צורך להתרחק ממקור ההזדווגות (שם נמצאים זכרים רבים) כדי לשרוד ולהטיל את ביציה.

• המשמעות: תופעה זו היא אחד הגורמים העיקריים לכך שהפשפשים מתחילים להתפשט למקומות חדשים בחדר ובבית, והופכים את ההדברה למאתגרת.

איך יודעים כשהמצב חמור? 

1. סימני צואה וקני מסתור משניים: מציאת כתמי צואה שחורים (המזכירים סימני טוש – או כתמי דיו) או נשלים מפוזרים מאחורי פנלים רחוקים, ברהיטים שאינם המיטה, או בתוך המדפים, שידות הלילה, סימנים אלו מראים שהם הקימו "קנים" חדשים.

2. עקיצות במיקומים שאינם קשורים לשינה: הופעת עקיצות אופייניות (בקו ישר או במקבץ) בזמן ישיבה על הספה בסלון או על כיסא במשרד הביתי. זה מעיד על כך שהפשפשים עברו להתקיים גם ברהיטים מרופדים אחרים בהם אנשים נמצאים לפרקי זמן ארוכים.

3. מציאת פשפשים חיים במערכות הבית: זיהוי פשפשים בוגרים חיים בתוך שקעי חשמל, מתחת לטפטים מתקלפים, או במפרקים של דלתות וארונות שאינם צמודים ישירות למיטה. ממצאים אלה מעידים על כך שהמושבה גדלה והיא משתמשת בתשתיות הבית כדי לנוע ולהתרחב.